דבר ייחודי לפרשיות תחילת התורה, הוא האופן בו מלמדתנו התורה רמזים חשובים וידיעות מרוממות, באמצעות שמותיהם של האישים עליהם מסופר. כבר במדרש התייחסו ליכולת פלאית זו של הקדמונים לכלול בשמות עניינים גדולים.
נח — מנוחה או נחמה?
את משמעות שמו של נח, דורש הכתוב בעצמו: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (בראשית ה, כט). רש"י מצביע על כך שמבחינה לשונית שורש השם נח הוא מלשון מנוחה, ולא מלשון נחמה.
מנוחה שיש בה נחמה
נראה בביאור כוונת שני מתרצי המדרש, שרצונם לומר כי המנוחה אשר באה לעולם בימי נח לא היתה מנוחה בלבד, במובן של העדר צער או טורח. אלא היה במנוחה זו גם תוכן חיובי נוסף. נמצא שאכן ענינו של נח היה בהבאת מנוחה לעולם, אך הכתוב מלמדנו לראות כי מנוחה זו אינה סוף דבר, אלא היא כלי למעלה גבוהה יותר — מעלת הנחמה, הבאה על ידי המנוחה.
נח והשבת
מתוך עיוננו בכפל פנים זה המצוי במעלתו של נח ובמנוחתו, נבוא ללמוד על מנוחה אחרת הקשורה בו. בספר הזוהר מוצבת בחינתו של נח כמקבילה ליום השבת: "נח — לָקֳבֵל יום השבת". שמנוחת השבת דומה היא ומקבילה למנוחה האמורה בנח.
כאשר האדם נח מכל מלאכת ימי המעשה ומסתלק מהטרדות והצער הנגרמים בהם, נעשה הוא מוכן למעלה גבוהה יותר — להתקדש בקדושה יתרה, להתעלות ולהתרומם. המנוחה והשביתה ממלאכה אין די בהן. מנוחת השבת אינה שלמה אם אין האדם מקדיש אותה על מנת לעסוק בתורה ולהתעלות בה.
חן השבת
כשביקש הקדוש ברוך הוא לתת את השבת לישראל, השתמש כלפיה בביטוי מיוחד: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל". נח, שהביא את המנוחה החיצונית ואת הנחמה הפנימית התלויה בה, זוכה לנשיאת חן לפני ה'. בכל שבת יכולים אנו לזכות לבחינת נח זו, ולמשוך את נשיאת החן הנובעת מכך אל ימי המעשה כולם!