תחילתה של פרשתנו בהולדתו של בן, "אִשָּׁה כִי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר". שעת הלידה היא רגע מרומם ומרגש, שעת בואה לעולם של נשמה טהורה וזכה. מפליא אם כן שדווקא במעמד נעלה זה, מצווה אותנו התורה על הטומאה.
אלא שכך היא המידה, שכל המרומם ומקודש מחבירו, יותר עלול הוא לנפילה ולטומאה. כך רואים אנו בהלכה, שחולין נטמאים רק מראשון לטומאה, ותרומה אף משני לטומאה, ואילו קדשים שדרגתם גבוהה יותר - נטמאים אף משלישי.
א - שקרא לא קאי
ממאפייניו של השקר, הוא שאין לו קיום עצמי. כדברי הגמרא "קושטא - קאי, שיקרא - לא קאי". מה שמאפשר את המשכיות הרע והשקר, הוא אותו חלק קטן של אמת שמעורב בו.
ב - דור שכולו חייב
מתוך הבנה זו מתחוורת דרשת הגמרא: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. רק כאשר הרע בדל מהטוב לחלוטין יכול הוא לעבור מן העולם.
ג - הבדלה מנין
בירושלמי מבואר מפני מה נקבעה ברכת ההבדלה במוצאי שבת אחר תחילת ברכת חונן הדעת, כי "אם אין דיעה - הבדלה מניין?!". הדעת נחוצה בשעה שהרע מעורה בטוב וכרוך בו, ועבודתנו היא לזהות אותו ולהישמר ממנו.