לא ארוכה היא פרשתנו, ומספר פסוקיה מועט. אך בין תחילתה לסופה עומד מרחק עצום - מבחינת תוכנם של הדברים והאנשים עליהם היא מדברת. תחילתה בשומרי השמיטה, גיבורי כוח עושי דברו, עובדי ה' במסירות שאין דומה לה.
גבורת השתיקה
על מעלתם של שומרי השביעית דרשו חכמים: גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. השמטת הארץ היא מצווה שבשב-ואל-תעשה, ואין בה עשייה חיובית. אך כיצד ניתן לדרוש על זה את הכתוב 'עֹשֵׂי דְבָרוֹ'? הדבר מלמדנו כי שתיקה זו יש בה אמירה רבת עוז ותעצומות.
עבדי הם - באשר הם
כגמול על שמירת השמיטה מבטיחה התורה: 'וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח'. כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות.
ל"ג בעומר
כוח זה של התנערות מעפר בא לידי ביטוי בהיר ביום שמחתו של רשב"י. רבי עקיבא לא אומר נואש, והוא משנס מותניו להקים מעפר את עולם התורה ההרוס.